ככה ישראלים רגילים חוזרים מחצי שנה בקנדה עם כסף בצד

לא. את המכירה בעגלה לומדים על הרצפה, מול לקוחות אמיתיים, וזה אותו סקריפט שחוזר על עצמו כל היום. מה שכן חייב להיות זה נכונות לגשת לאנשים שלא ביקשו לדבר איתך, ולעשות את זה שוב גם אחרי שעשרה אמרו לא. את זה אי אפשר ללמד.

בקניונים בשלוש הערים עובדים באנגלית, כולל הלקוחות במונטריאול. אתה לא צריך אנגלית של עורך דין, אתה צריך אנגלית של מוכר: משפטים קצרים שחוזרים על עצמם כל יום. את זה קולטים בשבועיים.

זה בדיוק מה שנעבור עליו בשיחה. יש כמה תנאים, הם שונים מיעד ליעד, ואנחנו נגיד לך בכנות אם אתה עומד בהם או לא. אנחנו לא מוציאים אישורים ולא מבטיחים אישורים לאף אחד. אנחנו מטיסים, משבצים, ומלווים.

שתי סיבות. הראשונה: קנדה פחות מוצפת בישראלים, כלומר פחות אנשים שנלחמים על אותו לקוח בקומה שלך. השנייה: הקנדים סבלניים יותר ומוכנים להקשיב. בתמורה הסגירה לוקחת עוד 30-60 שניות ודורשת ממך אורך רוח. זה נשמע שטחי, ובעבודה היומיומית זה הופך לעוד שתי מכירות ביום.

הממוצע השבועי נע בין $1,300 ל-$2,400 תלוי בעיר. טורונטו $1,500-2,300, ונקובר $1,600-2,400, מונטריאול $1,300-2,000. זה טווח ולא הבטחה. הוא זז לפי הקניון, לפי התקופה בשנה, ובעיקר לפי כמה טוב אתה נהיה במכירה. מי שנוקב לך במספר אחד מדויק מראש, מוכר לך משהו.

בטורונטו קר באמת: מתחת לאפס, שלג ורוח. במונטריאול קשה יותר, מינוס 25 בינואר זה ממוצע ולא חריג. בונקובר לא קר אבל גשום כמעט כל יום בין נובמבר לפברואר. אנחנו לא מייפים את זה. אתה עובד בפנים, אבל אתה גם חי שם.

בקניונים כולם דוברי אנגלית, כולל הלקוחות. הצרפתית רלוונטית רק לחיי היומיום בעיר, לא לעבודה. אם זה עדיין מלחיץ אותך, טורונטו היא הבחירה הנכונה לפעם ראשונה.

אם זו הפעם הראשונה שלך, תתחיל מטורונטו: הגדולה, היציבה, הקלה. אם כבר עבדת בחו״ל ואתה רוצה שוק חדש לגמרי, ונקובר תפתח לך את הקהל האסייתי. אם אתה רוצה חוויה תרבותית בנוסף לכסף, מונטריאול. בשיחה נשאל אותך כמה שאלות ונכוון אותך.

ונקובר היא באמת מהערים היקרות ביבשת, ארוחת ערב פשוטה עולה שם 25 דולר. אבל המגורים והרכב על החברה, ואלה ההוצאות הגדולות. מה שיעלה לך יותר זה יציאות, לא קורת גג.